רובוט קלאסי – כשמגיעים לדבר על אוטומציה, ובטח על רובוטיקה תעשייתית, איפה שהוא בדרך האינטואיציה נעלמת, יש כל כך הרבה מותגים, כל כך הרבה יכולות, צבעים, מהירויות, עומסי נשיאה… אז בואו נעשה את זה יותר פשוט. עד לפני כמה שנים נקרא לכל הזרועות התעשייתיות "רובוטים", הן באו תמיד עם פמליה של יועצים, מתכננים, מתכנתים, מכונאים, וצ'יק צ'ק תוך 3 – 12 חודשים מהחלטת הלקוח, עמד לרשותו רובוט על פי מפרט, ותמיד ליד הרובוט היה מערך אוטומטי נוסף של מסועים ייעודיים, סנסורים, בוכנות ולעיתים גם מצלמות וציוד נוסף שהצריכו הרבה עבודה הנדסית של אינטגרציה. בסוף הרובוט עשה בדיוק את מה שביקשו לפי המפרט, אבל אם הייתה טעות במפרט, אז או שהצליחו לתקן, או שמישהו היה נשאר עם פיל לבן (ואנחנו פוגשים עדרים של פילים כאלו ברחבי התעשייה בישראל). אחרי היישום, כל שינוי נדרש היה גורר בד"כ עלות גבוהה של הפעלת הפמליה של הרובוט, ושינוי סביבת העבודה בהתאם, וכמובן יישום השינוי היה לוקח זמן. עוד אתגר עצום היה נושא הבטיחות – רובוטים תעשייתיים הם חיות מאוד מסוכנות, וכדי שלא יהרגו את בני האדם שבסביבתם, הם גרים בכלובים. אם דלת הכלוב נפתח, הרובוט חייב לעצור. מצב זה הביא משימות רבות להיות לא ישימות או לא כלכליות ליישום רובוטים, בעיקר משימות בעלות גיוון גבוה של פעולות שיד אדם מתמודדת איתן בקלות, אבל הרובוט נדרש להחליף מספר גריפרים (כפות ידיים) על מנת להשלים את הפעולה.

קובוט (רובוט שיתופי) – על פי ויקיפדיה, כבר ב 1996 נבנו אבי הטיפוס הראשונים של רובוטים שיהיו בטוחים מספיק לעבודה ליד בני אדם, קטגוריה שלאורך השנים קיבלה את השם "רובוט שיתופי" – או בקיצור קובוט (cobot = collaborative robot), יש ויכוח למי שייכת התהילה של המצאת הקטגוריה, לקוקה, ל UR, או לכמה חוקרים מאוניברסיטאות שונות. מאמצע שנות האלפיים החלו להופיע מספר דגמים ראשוניים של המוצר, ואף אחד מהם לא הצליח לצמוח עסקית בצורה משמעותית. הקובוטים היו (ועדיין) יותר יקרים מרובוטים קלאסיים, ואיטיים משמעותית מרובוטים קלאסיים משום שחייבים לנוע לאט מספיק כדי לא לפגוע באנשים לידם הם עובדים. מהירות היישום שלהם השתפרה מרמה של מספר רבעונים לרמה של מספר חודשים ליישום, ועדיין הצריכו את הפמליה היקרה מאוד שלהם, ואת האינטגרציה המאוד יקרה של מערכות חישה שונות מספקים שונים על מנת לממש פתרון ללקוח. המוצרים המשיכו להיות מוצרי נישה, גם בגלל עלות גבוה יחסית, וגם בגלל שליצרני ומפיצי הרובוטים היה יותר קל ברוב המקרים לשכנע את הלקוח להתפשר ו"להסתדר" עם רובוט. המצב בשוק דומה קצת למצב שהיה בתעשיית הרכב, יצרניות הרכב המסורתיות דחו כשלושה עשורים את המעבר לרכבים חשמליים, אפילו שהטכנולוגיה הייתה זמינה לפיתוח לפני זמן רב, וגם כיום, רוב השחקנים שמציעים רכבים הברדיים, עדיין מעדיפים למכור רכבים רגילים.

קובוט חכם – פרופסור רודני ברוקס ניהל כעשור את מעבדת הרובוטיקה והבינה המלאכותית של אוניברסיטת MIT, משם המשיך והקים והמציא את השואב הרובוטי רומבה של iRobot. כאשר ראה את המהפכה שעשה האייפון בעולם הסלולרי, הבין שצריך להמציא את האייפון של הקובוטים – את הקובוט החכם. התפיסה אמרה שזה צריך להיות לא רק בטוח, אלא גם אינטואיטיבי. כמו שאף אחד לא מפחד להתקין היום אפליקציה באייפון שלו, ואף אחד לא מזמין ומשלם עבור טכנאי כדי לשנות העדפות באפליקציה שבטלפון, כך הבין רודני שבצורה דומה צריך להמציא מחדש את הקובוט. כמו שבאייפון יש המון חושים, שבכל יישום משתמשים בחלקם, וכל פעם בצורה שונה, כך גם את הקובוט החכם צריך לבנות עם המון יכולות, ובכל יישום להשתמש מתוך כל היכולות באלו שצריך.

בפועל מ 2013 התחילה המהפכה בשוק, יישומים של קובוטים חכמים הושלמו תוך שבועות בודדים ובמקרים מסויימים אף תוך ימים, יכולות הקובוטים הפכו עם התפתחות החומרה ועם עדכוני התוכנה השוטפים לאינטואיטיביים כל כך, עד שכיום לוקח לעובד שאינו מהנדס ו"מוסמך מטעם עצמו להתקנת אפליקציה בטלפון החכם" כיומיים להבין וללמד את הקובוט להתמודד עם משימות מגוונות בסביבת העבודה. המהירות והעלות הכוללת של היישום ירדה דרמטית, והיכולות זינקו (מי יכול להשוות בין טלפון חוגה לאייפון?), גם מתודולוגיות היישום השתנו, ואין יותר צורך בפמליה הגדולה והיקרה שליוותה כל יישום רובוטי. וכתוצאה מהמהפכה הזו קובוטים חכמים הם הסגמנט הצומח במהירות הגבוהה ביותר היום בתחום הרובוטיקה (למעלה מ 100% בשנה בשלוש השנים האחרונות).

לכולנו ברור שאייפון עולה יותר ממה שעלו סטארטק או אלפא של מוטורולה, אבל ברור לנו שאנחנו מקבלים הרבה יותר. אף לקוח לא ניגש לחנות ומבקש אייפון בהנחה, תמורת זה שיורידו את המצלמה האחורית ואת רכיב ה WiFi, אף אחד גם לא חושב לקנות סטארטק ולבצע לו אינטגרציה על מנת שיגיע לביצועים של אייפון, זה נשמע פשוט מגוחך.